תרפיה בהבעה ויצירה - הזעקה של מונק בגהינום של דנטה 

תרפיה בשילוב אומנויות

הזעקה של מונק בגהינום של דנטה

הוא התקשר אלי לטלפון הביתי. אמר שגילו אצלו סרטן בשלב מתקדם, שהמצב חסר תקווה. הוא  היה במצב נפשי קשה. בבית היה צריך להעמיד פנים שהוא גיבור, להיות אמיץ ואופטימי. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להישבר ליד אשתו וילדיו. כמו כן אמר: "אני מחפש מקום בו אוכל להוציא את החרא שלי, סליחה על הביטוי. ולמצוא לעצמי הקלה."

היא הצטרפה לקבוצה בשל מחלת סרטן  גרורתית חוזרת. גם אצלה הגילוי בפעם הזאת היה מאוחר מידי. כלפי חוץ שידרה אופטימיות ושמחת חיים, התאמצה לא להיכנע לפחד ולמצוקה ואפילו התנדבה בבית החולים לעזור לחולים אחרים. בזמן הזה המשיכה לטפח חברויות מתקופת הגן ובתי הספר ועם כל זה חוותה בדידות קיומית וריק. היא חיפשה מקום בו תוכל להוריד את המסכות ולהיות היא עצמה.

הוא השתתף רק בפגישה אחת, יותר מזה מצבו לא אפשר לו. כשהתפזרנו בחדר לעבודה אישית בחומרי אומנות, הוא בחר להשתמש  במגוון צבעי גואש, מרח את הצבעים על בריסטול לבן בתחילה בעזרת מכחול ובהמשך  בעזרת כף ידו ואצבעותיו. רצה להתלכלך. התוצאה - יצירה המבטאת כאוס מוחלט, בצד ימין למעלה רשם: "וביום מותו רעדו ההרים (++השם שלו++)  ירום הודו. קול נשמע בהרי יהודה והקול קול ענות חלושה."

כשסיים למרוח את הצבעים על הדף הנחיתי אותו לעבור עם מסגרת מנייר מעל היצירה ולחפש פרט מעניין או מסקרן. ברמה הטיפולית משמעות המסגרת - התמקדות. מיקוד לעומת כאוס. כשהתמקד מצא בתוך הכאוס פרט שמשך את תשומת ליבו - דמות אישה.  ההנחיה הבאה הייתה לכתוב מה הוא יכול לספר על האישה. מי היא, מה הוא יודע עליה, מדוע הופיעה בשבילו ביצירה שלו ומה המסר שלה עבורו. כשהוא הצליח להתמקד הוא הרגיש מוכל, אהבה וקשר. הסיפור שכתב:

 "בשלישי בחודש היא תהיה בת 25. הלנה הופיעה בחיי בפריז בפעם הראשונה, בקשה עזרה בסחיבת הסלים לביתה. כמובן לא יכולתי לסרב. כל נים בגופי רעד. חודשיים ימים לא נפרדנו עד היום הארור בו נהרגה בתאונת דרכים. כמובן שעם הזמן שוכחים דברים. אך יש להם נטייה לצוף כל פעם מחדש. כזאת הייתה הלנה  בחייה ובמותה לא עזבה אותי. האישה מחלום אני קורא לה  כל פעם שצצה בחלומותי ולא נותנה לי מנוחה. המנוחה."                

לצפייה בתמונות: http://www.n-creativetherapy.com/PAGE18.asp

 היא שמצבה אפשר לה להשתתף בכל הקורס, באותה פגישה יצרה שתי יצירות: האחת ציור בצבעי גואש אותם בחרה למרוח באמצעות ידיה וללא התיווך של מכחול. גם היא רצתה לחוש את החומרים. כותרת היצירה: "סערת חושים"  והשנייה ראש מחומר שהשיער בצדו האחד מתולתל ובצידו השני חלק. מתחת לראש כתבה: "מי אני בעולם. זאת עם השיער הארוך או זאת עם השיער המתולתל? זאת החולה או זאת הבריאה?" מכיוון שראיתי שכבר יצרה שתי יצירות בחומרים שונים, הבנתי שהיא צריכה לגעת בעוד משהו כדי להבין את עצמה. המלצתי לה  להעביר את מה שיצרה למדיום מילולי. בטכניקת שילוב האומנויות היא נחשפה למספר ערוצי הבעה: ציור, כיור בחומר וכתיבה. שלושת הערוצים ההבעתיים בהם השתמשה אפשרו מפגש אינטגרטיבי, הרחבה והעצמה של  החוויה והבנתה.  

 "הסערה שבתוכי גדולה. חוסר שקט חוסר שליטה. אובדן תחושה מסך מול עיני ואני בעיני התכלת מביטה אל השמיים בסערה. בבקשה תן לי לחיות טוב לי בעולם הזה. רוצה להרגיש שוב דברים חיוביים, דברים טובים. לא רק את המחלה ותוצאותיה. חיים זורמים בשמחה ובאושר. לא להיות תמיד קשובה רק לדברים הקשים שעוברת. שביב תקווה. ומי אני באמת בין שתי הדמויות. כנראה באמצע. אך עדיין לא מצאתי את האיזון."

כשחברי הקבוצה סיימו לעבוד בחומרים התכנסנו במעגל לשיתוף- תהליך בו המשתתפים משתפים בחוויית היצירה שלהם ובחירת החומרים. תהליך השיתוף כולל גם קבלת פידבקים מהמשתתפים האחרים על החווייה, ההתנסות והתובנות כשהם בוחנים את היצירות. הוא הציע שני שמות ליצירות שלה:

"הגהינום של דנטה" כך כינה את הציור בצבעי גואש ואת ראש החומר כינה "הזעקה של מונק".

המפגש היחיד איתו השאיר בי רושם עז. אמנם, הוא לא הספיק לספר על עצמו יותר מאשר שמו ומצב מחלתו. אבל המפגש האחד והיחיד באמצעות האומנות אפשר לו לבטא את רגשות הכאוס והמצוקה שלא יכול היה לבטא בכל מקום אחר. את הזעקה הנוראה של הגהינום אותו חווה ובתוך כל הכאב זה למצוא את הכוחות המרפאים הטמונים בו. גם במצבו הוא עדיין יכול היה למצוא בעצמו את הכוחות ליצור. הגילוי שגם במקום של האין כוח יש בו כוח ושגם בתקופה שהוא טובע בכאב וייאוש, הוא מוצא בתוכו מקום לרגשות אהבה וגעגוע והיכולת לבטא אותם. בתהליך הקבוצתי המשותף הוא נתן לה את המילים שיכלו לבטא את המצוקות שלה, מילים שהיא לא  יכלה לבטא. עבורה היה שם מישהו שראה אותה וקיבל אותה כמות שהיא ללא מסכה ומבלי שתצטרך להתאמץ. האומנות הייתה עבורה דרך מאוד טובה להראות את עצמה.

היצירה האישית והמפגש הבינאישי היו מאוד משמעותיים לשניהם. הוא חיפש ומצא מקום ואוזניים קשובות לפרוק את תחושת הכאוס שלו או במילים שלו: "החרא שלי, סליחה על הביטוי." ולהשיג הקלה. היא יכלה פעם בשבוע מידי שבוע, לשעה קלה, להוריד את המסכות בהן כיסתה עצמה ביומיום  ולהתפנות להיות היא האמיתית, לקבלת הקשבה אמפתית ולמצוא איזון בין העולם החיצוני שבו חשוב היה לה לשמור על העמדת פנים שמחה  ובין סערת הנפש  שחוותה בבדידות. עבורי, כ מטפלת בהבעה ויצירה, היה מאוד מרגש להיות עדה פעם נוספת  לכוחות המרפאים של האומנות. התהליך שבו שילוב האומנויות והפעולה היצירתית מאפשרים העלאת תכנים מהעולם הפנימי של היוצרים ועיבודם לתהליך מקל ומרפא.